ברמ 3781/04 הוועדה המקומית לתכנון ובניה נתניה נ' הר (פורסם בנבו, 7.8.06)
פסק דין זה מתייחס לבקשת רשות ערעור במסגרתה נדון מועד התגבשות הזכות לפיצויים מכוח סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965, לבעלי מקרקעין שנפגעו עקב אישורה של תכנית שאסרה עליהם לעשות שימוש במקרקעין באופן זמני.
תקופת ההתיישנות להגשת תביעה לפיצויים מכוח סעיף 197 הינה 3 שנים ממועד כניסתה לתוקף של התכנית הפוגעת (במקרה זה, התכנית שאסרה על השימוש במקרקעין). למרות זאת, קבעו ועדות הערר ובית המשפט לעניינים מנהליים כי במקרה זה, יש להעניק פרשנות מרחיבה למונח 'תכנית' באופן שבו ניתן יהיה לראות בתכנית האוסרת על השימוש במקרקעין ובתכנית המשחררת את האיסור כמהלך תכנוני אחד וכתכנית אחת לעניין תקופת ההתיישנות (למרות שבין התכניות שם חלפו 14 שנים).
לפיכך, מרוץ ההתיישנות להגשת תביעה מכוח סעיף 197 מתחיל ממועד כניסתה לתוקף של התכנית המשחררת את האיסור על השימוש במקרקעין.
בית המשפט העליון קבע כי ככלל, יש להתייחס לתכניות מתאר שונות הבאות זו אחר זו כנפרדות לעניין תביעת פיצויים מכוח סעיף 197. אך במקרה זה, לאור הזיקה בין שתי התכניות, יש לראות בהן מהלך תכנוני אחד. לאור האמור, דחה בית המשפט את הערעור ואת טענת חלוף תקופת ההתיישנות שהועלתה במסגרתו.
